החלטה בתיק עב"ל 58374-06-13

השופטת יעל אנגלברג שהם

1.         לפני בקשת המבקש (להלן - " המוסד") לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב-יפו מיום 26.5.13 (השופטת הבכירה מיכל לויט, ב"ל 24356-01-11), שבו התקבלה תביעת המשיב לתשלום דמי תאונה בעקבות אירוע מיום 14.3.10, כאמור בסעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן - " החוק").

הרקע לבקשה

2.         המשיב הגיש תביעה לתשלום דמי תאונה בגין פגיעה שנגרמה בגבו בעת שעלה על כסא במטרה להחליף נורת פלורסנט ומתח את ידו, תנועה שבגינה חש בכאב חד בגב. הצדדים חלקו בשאלה האם ארעה למשיב תאונה כהגדרה בסעיף 150 לחוק, היינו - האם אירע למשיב אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית?

3.         בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב, קבע כי אלמנט "הגורם החיצוני" התגבש בעלייה על הכסא ומתיחת היד כלפי מעלה על מנת לבצע את פעולת החלפת הנורה וקבע כי המשיב זכאי ל"דמי תאונה".

4.         המוסד הגיש ערעור על פסק הדין ובהמשך הגיש בקשה לעיכוב ביצועו - היא הבקשה מושא החלטה זו.

בבקשתו, טוען המוסד כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, שכן לא נתקיימו אצל המשיב התנאים הנדרשים להקמת זכאותו לדמי תאונה על פי הוראת סעיף 150 לחוק. בקשר לכך נטען, במסגרת הודעת הערעור, בין היתר, כי למשיב לא ארע אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני הביא לנזק הרפואי שאובחן בגבו של המשיב שכן פעולת מתיחת היד כלפי מעלה אינה מהווה, בפני עצמה, גורם חיצוני כנדרש בחוק.

עוד נטען כי הכאב החד אשר חש המשיב בגבו הוא תוצאה מפעולת מתיחת היד כלפי מעלה שביצע המשיב; כי שגה בית הדין האזורי בכך שקבע כי דרישת הגורם החיצוני התגבשה " בעליה על הכיסא והמתיחה של היד כלפי מעלה, כדי לבצע את פעולת החלפת המנורה"; כי מההודעה לחוקר, שהיא התשתית העובדתית המוסכמת בתיק, פעולת העלייה על הכיסא לא גרמה למתיחת היד, אלא שמתיחת היד כלפי מעלה היא זו שגרמה לכאב ולנזק הנטען וזאת ללא כל מעורבות גורם חיצוני לגוף המשיב עצמו. מכאן, לטענת המוסד, התנועה הינה בגדר גורם פנימי ונזק שנגרם כתוצאה מביצוע פעולה אינו בגדר גורם חיצוני לגוף המבוטח. עוד טען המוסד כי פעולה מתיחת היד היא פעולה שגרתית ואינה יכולה להוות אירוע פתאומי כנדרש בחוק.

5.         המוסד מוסיף וטוען כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ובסופו של יום יתקבל ערעורו, יתקשה להיפרע מהמשיב. בקשר לכך נטען, בהסתמך על תעודת עובד ציבור, כי הכנסתו של המשיב עומדת על 4,859 ש"ח לחודש ואין הוא מקבל מהמוסד כל גימלה שממנה יוכל המוסד להפרע. בנסיבות אלה, כך לטענת המוסד, ובהתחשב בשיעור דמי התאונה אשר עומד על הסך של 9,466.93 ש"ח, סיכויו לגבות בחזרה את הסכום האמור אינם גבוהים. עוד טוען המוסד כי הנזק שייגרם לו ככל שתדחה הבקשה עולה על הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע.

6.         המשיב מתנגד לבקשה בהתבסס על הכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין כספי. לטענתו, המוסד לא הראה בבקשתו כל סיבה לסטות מהכלל הנוהג ואין מקום לעכב את תשלום דמי התאונה לאחר שזכאותו של המשיב אושרה בפסק הדין של בית דין קמא. לגופם של דברים טוען המשיב, כי סיכויי הערעור נמוכים וכי המוסד לא הוכיח שאם יבוצע פסק הדין ובסופו של יום הערעור יתקבל, יהיה קושי לגבות הכספים בחזרה. בקשר לכך נטען כי אין בתעודת עובד הציבור שהוגשה על ידי המוסד כדי להוכיח דבר מלבד העובדה שהמשיב אינו מקבל תשלומים אחרים מהמוסד, אין היא מתייחסת כלל למצבו הכלכלי של המשיב, ואין היא מפרטת את נכסיו או את הכנסת אשתו. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, אין כל הצדקה לעכב את ביצוע תשלום דמי תאונה.

הכרעה

7.         הלכה פסוקה היא כי הזוכה בפסק דין זכאי ליהנות מפרי זכייתו באופן מיידי, וכי אין בהגשת ערעור, כשלעצמה, כדי לעכב זאת. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג והוא יוענק בכפוף לכך שיתקיימו שני תנאים מצטברים - סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובת מבקש העיכוב (ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ - שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178; רע"א 6480/00 עיריית תל אביב יפו נ' בצלאל ניתן ביום 19.11.00).

מאזן הנוחות נבחן, בין היתר, על פי הערכת הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מביצוע מיידי של פסק הדין, אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יעוכב הביצוע ולשם כך יש להביא בפני בית הדין תשתית עובדתית מבוססת ולא ניתן להסתפק בטענות כלליות גרידא (ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חנא כרכבי, ניתן ביום 26.7.06). כאשר פסק דין מטיל חיוב כספי, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו, אלא אם יוכח כי המבקש לא יוכל לגבות את כספו מהמשיב, אם יזכה בערעור (ע"א 2194/11 חיה מלול נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 20.3.11).

8.         לאחר שעיינתי בבקשה ובכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות. גם אם היה מקום לומר שסיכויי הערעור אינם, לכאורה, משוללי יסוד, הרי שהמוסד כלל לא עמד בנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שהוא התנאי הנוסף הנדרש על מנת להצדיק את עיכוב ביצוע פסק דין.

המוסד לא עמד בנטל להראות כי מצבו הכלכלי של המשיב הוא כזה שיקשה עליו להחזיר את הכספים שיקבל. לצורך כך לא די בטענה שהכנסת המשיב, לפי שומת שנת 2011, עמדה על סך של 4,859 ש"ח ואילו שיעור הסכום הפסוק עומד על סך של 9,466 ש"ח, מבלי לפרט את מצבו הכלכלי של המשיב לרבות נכסיו והתחייבויותיו. יתר על כן, הטענה שאדם אינו מקבל גמלה מהמוסד באופן שוטף ועל כן אין מקור פשוט ונגיש לגביית הסכום היה ויקבע שיש להשיבו, הינה אבסורדית וזו בלשון המעטה. בנסיבות אלה, ולאור הסכום הפסוק שאינו גבוה, לא מצאתי ממש בנימוקי הבקשה כי יגרם למוסד נזק בלתי הפיך כתוצאה מתשלום דמי התאונה.

משאלה פני הדברים, אין הצדקה לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

9.         סוף דבר - הבקשה נדחית. המוסד יישא בהוצאות המשיב בשיעור של 2,500 ש"ח, שישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום,  ז' אלול תשע"ג (13 אוגוסט 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: